זה היה יום חמישי בערב, אחד מאלה שבהם תל אביב מרגישה כמו מכונת כביסה על סחרור – רועש, לח, ולא ממש נקי. חזרתי מעוד נסיעה קצרה לחיפה, ישיבה עם לקוח שדיבר שעתיים על כלום, ואז נסיעה חזרה בפקקים. הגעתי הביתה, הדירה שלי הרגישה ריקה מדי, המקרר עם יוגורט אחד ישן והטלוויזיה שמציעה סדרות שכבר ראיתי. גללתי קצת בטלפון, נכנסתי לאחד האתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה שמפרסמים "מסאז' מפנק" אבל כולם יודעים מה זה באמת. ראיתי מודעה על דירה ליד התחנה המרכזית החדשה, "בחורות חדשות, כניסה דיסקרטית, מחירים נוחים". משהו בזה משך אותי – אולי כי זה קרוב, אולי כי הייתי צריך פשוט לצאת מהראש שלי לכמה שעות.
נסעתי לשם באוטו, חניתי באיזה חניון בתשלום ליד, זה שתמיד מלא במכוניות מלוכלכות ואנשים שממהרים לאוטובוסים. הרחוב היה מלא רעש – אוטובוסים נוסעים, צופרים, אנשים צועקים בטלפונים בשפות שאני לא מבין. התחנה המרכזית הזאת תמיד מרגישה לי כמו חור שחור – הכל נכנס ויוצא, אבל שום דבר לא באמת נשאר. הלכתי ברגל כמה דקות, עברתי ליד דוכני פלאפל וחנויות זולות, עד שבניין ישן עם דלת צדדית. שלחתי הודעה למספר מהמודעה, מישהו ענה "עלה לקומה 2, דירה 5". המדרגות היו מלוכלכות קצת, ריח של סיגריות ועישון ישן, אבל לא משהו מזעזע.
דפקתי, דלת נפתחה, בחורה פתחה עם חיוך מקצועי. שיער בלונדיני צבוע, גוף מלא אבל יפה, לבושה בגד ים קצר או משהו כזה. "היי, אתה הלקוח?" היא שאלה בעברית עם מבטא רוסי כבד. נכנסתי, הדירה הייתה קטנה ממש – מסדרון צר, חדר אחד עם מיטה גדולה, מקלחון קטן בצד, וסלון זעיר עם ספה ישנה ומאפרה מלאה. החלונות היו סגורים עם וילונות כהים, אבל הרעש מהרחוב חדר פנימה בכל זאת – צופרים, מנועים של אוטובוסים, מישהו צועק משהו בערבית. היא סגרה את הדלת, נעלה עם מפתח, "כדי שקט", היא אמרה וצחקה קלות.
שילמתי מראש, מחיר סטנדרטי לשעה, היא לקחה את הכסף והכניסה לחדר צדדי. "רוצה לשתות?" היא שאלה, הציעה מים או קולה. לקחתי מים, התיישבתי על המיטה כי לא היה ממש מקום אחר. הדירה הרגישה זמנית לגמרי – כמו מקום ששוכרים ליום-יומיים, בלי תמונות על הקירות, רק מראה גדולה ומגבות מקופלות. הרעש מבחוץ לא הפסיק, כאילו העולם ממשיך שם בחוץ בטירוף, ואני כאן, מנותק לכמה דקות. זה היה מוזר, אבל במובן טוב – כאילו נכנסתי לבועה קטנה שבה שום דבר מהחיים הרגילים לא מגיע.
היא התחילה לאט, התיישבה לידי, ליטפה לי את הרגל. "איך קוראים לך?" היא שאלה, סתם כדי לדבר. אמרתי שם בדוי, היא צחקה, "אני אנג'לינה". התחלנו להתנשק, היא ידעה מה היא עושה – ידיים רכות, גוף חם שנצמד אליי. הפשטנו אחד את השני לאט, המיטה חרקה קצת מתחתינו. הרעש מהרחוב נהיה רקע קבוע – אוטובוס עוצר, דלתות נפתחות, אנשים עולים ויורדים. זה לא הפריע, אפילו להיפך – זה הזכיר לי שזה זמני, שום מחויבות, שום המשך. היא ירדה עליי עם הפה, לאט כזה, עיניים מסתכלות למעלה מדי פעם. הרגשתי את הגוף שלי נרפה, כל המתח מהיום מתנדף.
אחרי זה היא עלתה עליי, רכבה חזק יותר, הגניחות שלה מעורבבות עם הצופרים מבחוץ. זה היה מין תחושה כפולה – מצד אחד, אינטימי לגמרי, גופות מתחברות, זיעה, חום. מצד שני, הכל מרגיש ארעי, כאילו אנחנו שני זרים שנתקעו באותו חדר קטן לכמה זמן. היא לחשה דברים כמו "כן, ככה", אבל לא יותר מדי דרמה. אני החזקתי אותה במותניים, הסתכלתי על התקרה עם הכתמים הישנים, חשבתי לעצמי כמה מוזר זה – בחוץ אלפי אנשים רצים הביתה, ואני כאן, עמוק בתוכה, מנותק מהכל.
עברנו לעוד תנוחה, היא על הבטן, אני מאחורה. הדירה הייתה חמה מדי, המזגן עבד אבל בקושי. רעש של אמבולנצה חלף ברחוב, סירנה חודרת דרך הווילונות. זה לא עצר אותנו, אפילו הוסיף איזו אינטנסיביות. גמרתי חזק, היא נשארה שם עוד קצת, נשימות כבדות. אחרי זה שכבנו צמודים כמה דקות, היא ליטפה לי את הגב, סתם ככה. לא הרבה דיבורים – היא שאלה אם היה טוב, אמרתי כן, היא חייכה. הרגשתי את הניתוק הזה במלואו – כאילו העולם בחוץ לא קיים, רק החדר הקטן הזה עם הריח של סקס ומגבות נקיות.
קמתי, התקלחתי במקלחון הזעיר, מים חמים אבל לחץ חלש. היא חיכתה בחוץ, עישנה ליד החלון הסגור. התלבשתי, היא פתחה לי את הדלת, "תבוא שוב", אמרה בלי יותר מדי התלהבות. יצאתי, ירדתי במדרגות, והרעש הכה בי חזק פתאום – אוטובוסים, אנשים, אורות ניאון. הלכתי חזרה לאוטו, הרגשתי רגוע אבל גם קצת ריק. הנסיעה הביתה הייתה קצרה, אבל התחושה נשארה – אותו ניתוק זמני, כאילו בקרתי במקום מקביל לכמה שעות.
זה לא היה משהו מיוחד במיוחד, אבל בדיוק מה שהייתי צריך. דירה קטנה, רועשת מבחוץ, ושקט מבפנים לכמה רגעים.
