השעה הייתה משהו כמו שתיים-שלוש בלילה, ואני שכבתי על הספה בדירה הקטנה שלי בתל אביב, גולל בטלפון בלי מטרה. היום היה אחד מאלה – עבודה מהבית, כמה שיחות זום משעממות, קפה קר שהשארתי על השולחן ופיצה שהזמנתי כי לא התחשק לבשל. שום דבר דרמטי, שום משבר גדול, סתם תחושה כבדה כזאת שיושבת על החזה ואומרת לך "תזוז, אחי, תעשה משהו". לא יודע למה דווקא באר שבע עלתה לי בראש. אולי כי היא רחוקה מספיק כדי להרגיש כמו בריחה, אבל לא רחוקה מדי כדי להיות טרחה. אולי כי בפעם האחרונה שהייתי שם זה היה עם מישהי שכבר לא מדברת איתי. בכל מקרה, קמתי, לקחתי את המפתחות של האוטו, זרקתי על עצמי ג'ינס וקפוצ'ון, ויצאתי.
האוטו היה חונה ברחוב הצדדי, אותו מאזדה ישנה שקניתי לפני שנתיים ועדיין מחזיקה כמו גדולה. הכנסתי את המפתח, מנוע נדלק בשקט, ופתאום הרגשתי את הדופק עולה קצת. כאילו עשיתי משהו אסור, אבל לא באמת. הכביש המהיר היה כמעט ריק לגמרי – רק משאיות מדי פעם, אורות אדומים רחוקים שמתקרבים ואז נעלמים. שמתי מוזיקה נמוכה, איזה פלייליסט ישן של רדיוהד שתמיד מרגיש לי כמו נסיעה בלילה. התחלתי לנסוע דרומה, לכיוון כביש 6 ואז 40, בלי תוכנית, בלי להגיד לאף אחד לאן אני הולך. אפילו לא לעצמי.
בהתחלה זה היה כיף. הרוח נכנסה מהחלון הקצת פתוח, האוויר הקריר של הלילה, הכביש חלק וישר. חשבתי לעצמי כמה מגניב זה שאני יכול פשוט לקום ולנסוע ככה, בלי רשות מאף אחד. בן 28, בלי ילדים, בלי משכנתא, בלי כלום שקושר אותי למקום אחד. חופשי כמו ציפור, נכון? אבל אחרי חצי שעה בערך, כשהאדרנלין הראשוני ירד, התחילו המחשבות האמיתיות. למה אני עושה את זה בכלל? מה אני מחפש בבאר שבע באמצע הלילה? דירה ריקה? פאב סגור? איזו זיכרון ישן שכבר מזמן לא רלוונטי?
עברתי את קריית גת, או משהו כזה, והכביש נהיה עוד יותר ריק. רק השלטים הצהובים מהבהבים בצדדים, והירח למעלה, גדול וצהוב כמו פרוסת גבינה. נזכרתי איך פעם, כשהייתי ילד, הנסיעות האלה עם ההורים דרומה היו מרגישות כמו הרפתקה גדולה. אבא נוהג, אמא שרה שירים מהרדיו, ואני ואחותי רבים מאחורה על מי מקבל את החלון. עכשיו אני לבד, והשקט באוטו כזה כבד שאפשר לשמוע את הגלגלים על האספלט. תחושה מוזרה, כאילו אני בורח ממשהו אבל לא יודע ממה. מהעבודה? מהחברים שכבר לא מתקשרים? מהדירה שמרגישה יותר כמו מחסן מאשר בית?
עצרתי בתחנת דלק אחת בדרך, ליד רהט או משהו. המקום היה מואר כמו חללית, אבל בפנים רק הבחור מאחורי הקופה, נרדם על הכיסא. קניתי קפה מהמכונה – טעם של פלסטיק חרוך – וחפיסת סיגריות למרות שאני לא ממש מעשן עכשיו. עמדתי בחוץ, הסתכלתי על הכביש הריק, והרגשתי קצת טיפשי. הנה אני, נוסע באמצע הלילה למקום שאין לי שם מה לעשות. יכולתי להיות ישן עכשיו, או לפחות לצפות בסדרה. אבל לא, אני כאן, עם הקפה הדפוק הזה והרוח הקרה שנושבת מהמדבר.
חזרתי לאוטו והמשכתי. עכשיו המחשבות נהיו יותר כבדות. חשבתי על השנים האחרונות – איך עברתי מדירה לדירה בתל אביב, עבודות פרילנס שמגיעות והולכות, מערכות יחסים שמתחילות חזק ונגמרות בדממה. אני לא מתלונן, אל תבינו לא נכון. יש לי חיים טובים, יחסית. אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אני תקוע על אוטומט. עובד, ישן, יוצא מדי פעם, חוזר הביתה. והנה, נסיעה ספונטנית כזאת – זה אמור להיות התרופה, נכון? משהו שמזכיר לי שאני עדיין חי, עדיין יכול להפתיע את עצמי.
ככל שהתקרבתי לבאר שבע, הכביש התחיל להרגיש מוכר יותר. השלטים לבסיסי צבא, המחלפים הישנים, האורות הרחוקים של העיר. הגעתי לשם בסביבות ארבע, נראה לי. העיר הייתה שקטה לגמרי, רחובות ריקים, רק כמה מכוניות חונות וכלב אחד שנבח מרחוק. נסעתי קצת במרכז, ליד העירייה והאוניברסיטה, אבל הכל סגור. חניתי ליד פארק קטן, כיביתי את המנוע והתיישבתי שם בדממה. פתאום הרגשתי עייף מאוד. לא עייף פיזי, יותר כזה עייף נפשי. מה עשיתי כאן בכלל? באתי, ראיתי, לא כבשתי.
ישבתי שם אולי חצי שעה, הסתכלתי על הבניינים הישנים, על האורות הדלוקים בחלונות בודדים. מישהו שם לא ישן, כמוני. חשבתי לעצמי כמה מוזר זה שהחיים ממשיכים בכל מקום, גם כשאתה מרגיש תקוע. אנשים בבאר שבע קמים בבוקר לעבודה, ללימודים, לכל הדברים הרגילים. ואני כאן, מבקר ללילה אחד בלי סיבה. צחקתי לעצמי בשקט – נו, לפחות עשיתי משהו שונה. לא סתם שכבתי וגללתי.
בסוף התנעתי שוב והתחלתי לנסוע חזרה. השמש כבר התחילה לזרוח מאחורי הגבעות, צבע כתום כזה רך. הכביש עדיין ריק, אבל עכשיו זה הרגיש אחרת. פחות בדידות, יותר כמו סגירת מעגל. שמתי מוזיקה יותר קצבית, פתחתי את החלון עד הסוף, והרגשתי את האוויר הקריר של הבוקר נכנס פנימה. חשבתי לעצמי שאולי זה מה שצריך לפעמים – סתם לנסוע בלי יעד, להרגיש את הדרך, לתת למחשבות לרוץ חופשי. לא פתרתי כלום, לא גיליתי שום דבר גדול. אבל היה שווה את זה. לפחות עד הפעם הבאה שהתחושה הכבדה הזאת תחזור.
כשהגעתי הביתה, השעה הייתה כבר שבע בערך. נכנסתי, זרקתי את עצמי על המיטה, ועדיין עם הבגדים. ישנתי כמו מת עד הצהריים. וככה זה נגמר – נסיעה לילית לבאר שבע שלא הייתה בתכנון, וחזרה הביתה עם קצת פחות משקל על החזה.
