זה היה אחד מאותם לילות שבהם לא התחשק לי לחזור הביתה לבד. הייתי בתל אביב, אחרי ערב עם חברים שהתפזר מוקדם מדי, בירה אחת יותר מדי בראש אבל לא מספיק כדי להרדים אותי. גללתי באתרים הרגילים, ראיתי את התמונה שלה – "אלינה", שיער חום גלי, עיניים גדולות, גוף חטוב אבל לא מוגזם. כתוב שהיא זמינה עכשיו, דירה דיסקרטית במרכז. שלחתי הודעה, סגרנו על שעה-שעתיים, מחיר רגיל. נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי, עליתי לקומה גבוהה בבניין ישן עם מעלית שמרעישה כמו טנק.
דפקתי, היא פתחה בחלוק קצר, חיוך רחב, נשיקה קלה על הלחי כאילו אנחנו מכרים ותיקים. הדירה הייתה נעימה – תאורה עמומה, מיטה גדולה עם סדינים אדומים, ריח של בושם מתוק. היא הייתה יפה כמו בתמונות, אולי אפילו יותר – עור חלק, שדיים מלאים, רגליים ארוכות. "רוצה לשתות משהו?" היא שאלה, הביאה לי יין אדום. התיישבנו על המיטה, דיברנו קצת – מאיפה היא (רוסיה, כאן כמה שנים), מה אני עושה (סיפרתי משהו כללי על עבודה בטק). הכל זרם מהר, כמו תמיד. נישקתי אותה, היא הגיבה חזק, ידיים על הגב שלי, חלוק נפתח.
הסקס היה טוב מההתחלה – היא ידעה מה היא עושה, יורדת עליי עם הפה לאט כזה, עיניים למעלה, אחר כך עלתה עליי ורכבה חזק. גנחה בקול רך, אבל לא מוגזם, הכל טבעי. גמרתי פעם ראשונה די מהר, היא חייכה, "עוד?" אמרה. צחקתי, "ברור". נחנו קצת, דיברנו שטויות, היא סיפרה על לקוחות מצחיקים, אני על נסיעות שלי. הזמן עבר, אבל לא הרגשתי אותו. שתינו עוד יין, התחלנו שוב – הפעם אני למעלה, לאט יותר, נהנה מהגוף שלה, מהתחושה של העור החם, הרגליים שלה סביבי. זה היה נעים, בלי לחץ, כאילו אין שעון.
השעה כבר הייתה מאוחרת, אבל אף אחד מאיתנו לא הזכיר שזה נגמר. היא הציעה מקלחת יחד, נכנסנו למקלחון הקטן, מים חמים זורמים, ידיים עם סבון על כל הגוף. צחקנו כשהמים התיזו החוצה, אחר כך חזרנו למיטה רטובים, התחלנו שוב. הפעם זה היה איטי יותר, אינטימי כמעט – היא על הצד, אני מאחורה, יד אחת על השד שלה, מנשק את הצוואר. היא לחשה דברים קטנים, "כן, ככה", הגוף שלה רועד קלות. הרגשתי את הזמן נמתח, כאילו הלילה לא רוצה להיגמר. דיברנו באמצע – על החיים, על זה שהיא אוהבת את העבודה לפעמים, כי זה קל יותר ממשהו רגיל. אני סיפרתי על הדירות הריקות שלי, על הנסיעות שממלאות את הזמן אבל לא באמת.
גמרנו שוב, שכבנו צמודים, היא עם ראש על החזה שלי. חשבתי לקום וללכת, אבל היה נעים מדי. "תישאר עוד קצת," היא אמרה, לא כמו בקשה מקצועית, יותר כמו משהו אמיתי. הסכמתי, שתינו עוד קצת יין מהבקבוק, דיברנו על שטויות – סרטים, מוזיקה, איפה כדאי לטייל. השעון הראה ארבע, חמש, אבל התאורה בחדר נשארה עמומה, האור מהחלון עדיין כהה. נרדמתי קצת, התעוררתי כשהיא זזה, התחלנו שוב באמצע הלילה – סקס ישנוני כזה, לאט, בלי מאמץ גדול, אבל עמוק. הגוף שלה היה חם, רך, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים יותר משעה או שתיים.
בסוף השמש התחילה לעלות. לא שמתי לב בהתחלה, אבל האור התחיל לחדור דרך הווילונות הדקים, צבע כתום חלש על הקירות. היא קמה להביא מים, חזרה עירומה למיטה. פתאום, בתאורה הזאת של הבוקר, היא נראתה אחרת. לא רע, אל תבינו לא נכון – עדיין יפה, אבל אמיתית יותר. האיפור קצת נמרח, עיגולים קלים מתחת לעיניים, השיער פרוע, הגוף עם סימנים קטנים מהלילה – כתם אדום על הצוואר, זיעה ישנה. בתאורת הלילה היא הייתה מושלמת, כמו מהתמונות, זוהרת ומסתורית. עכשיו, באור היום הקר, היא נראתה כמו מישהי רגילה – עייפה, קצת מבולגנת, אנושית.
שכבנו שם עוד קצת, היא עישנה ליד החלון, אני שתיתי מים. השיחה נהייתה שקטה יותר, פחות צחוקים. "אתה צריך ללכת?" היא שאלה. הסתכלתי על השעון – כבר שבע בערך. כן, צריך. אבל זה היה מוזר, כאילו הלילה נמשך יותר מדי, חצה איזה קו. קמתי, התלבשתי, היא חיבקה אותי בדלת, נשיקה קלה. שילמתי לה על זמן נוסף, היא חייכה אבל העיניים שלה היו עייפות. יצאתי לרחוב, השמש כבר זורחת חזק, אנשים הולכים לעבודה, קפה פתוחים. הרגשתי את הלילה עליי – גוף כבד, ראש מעורפל, אבל סוג של סיפוק.
נסעתי הביתה, חשבתי עליה כל הדרך. בלילה היא הייתה חלום, משהו זמני ומושלם. בבוקר – סתם בחורה, עם כל הפגמים הקטנים. זה לא הרס כלום, להיפך – זה הזכיר לי שזה מה שזה. מפגש ארוך מדי, נעים מדי, ונגמר כשהאור מגיע. לא התקשרתי שוב, אבל לפעמים אני נזכר באור הבוקר הזה, ובאיך שהיא נראתה אחרת לגמרי.
