זה התחיל כמו הרבה לילות כאלה – שכבתי במיטה בתל אביב, עיניים פקוחות, מוח מסרב להירדם. השעה הייתה כבר אחרי חצות, והראש שלי רץ על כל מיני דברים שלא רציתי לחשוב עליהם: עבודה שצריכה להסתיים מחר, הודעות שלא עניתי עליהן, זיכרונות ישנים שצצים בלי רשות. ניסיתי את כל הטריקים – ספירת כבשים, נשימות עמוקות, אפילו איזו מדיטציה מאפליקציה – כלום. בסוף קמתי, הסתכלתי על עצמי במראה: עיניים אדומות, פרצוף עייף, אבל הגוף לא מוכן לוותר. אמרתי לעצמי "די, תזוז מכאן". לקחתי את המפתחות, זרקתי עליי מעיל קל כי בלילה זה קריר, ויצאתי לכיוון חיפה. למה חיפה? אין לי מושג. אולי כי היא לא רחוקה מדי, אולי כי תמיד יש בה משהו שקט יותר מתל אביב בלילה, עם הים וההרים האלה שמקיפים הכל.
הנסיעה הייתה שקטה, כביש 2 כמעט ריק, רק כמה משאיות ומכוניות בודדות. שמתי מוזיקה נמוכה, איזה אלבום ישן של ניין אינץ' ניילס שתמיד מרגיע אותי כשאני במצב כזה. האוויר נכנס מהחלון הפתוח, קריר עם ריח של ים שמתקרב. חשבתי לעצמי כמה טיפשי זה – במקום לישון כמו בן אדם נורמלי, אני נוסע באמצע הלילה לעיר אחרת. אבל זה גם הרגיש נכון, כאילו התנועה היא הדרך היחידה להוציא את כל החרא מהראש.
הגעתי לחיפה בסביבות שתיים, נכנסתי דרך המחלפים, ירדתי לכיוון המושבה הגרמנית. הרחובות היו שקטים לגמרי, רק כמה בתי קפה עוד פתוחים עם אורות חמים מבפנים. חניתי ליד בן גוריון, יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת. האוויר היה נעים, קצת לח מהים, ריח של פרחים מהגינות הקטנות. העיר בלילה מרגישה אחרת – פחות תיירים, פחות רעש, רק הבניינים הישנים והמדרגות שמובילות לכל מיני מקומות. הלכתי לכיוון הטיילת, אבל עצרתי קודם באחד הקפה הקטנים שראיתי דולק. מקום קטן, כמה שולחנות בחוץ, בחור אחד מאחורי הדלפק שמנגב כוסות.
"קפה שחור גדול," אמרתי לו, התיישבתי בחוץ על כיסא פלסטיק. הוא הביא לי אותו מהר, חם ומבושל כמו שצריך. ישבתי שם, שותה לאט, מסתכל על הרחוב הריק. כמה אנשים עברו – זוג צעיר מחזיק ידיים, בחור עם אוזניות שרץ, כלב שמושך את הבעלים שלו. הקפה היה חזק, בדיוק מה שהייתי צריך כדי להחזיק את העיניים פקוחות. חשבתי על כל הלילות האלה שבהם אני לא ישן – זה קורה לי מדי פעם, מאז שהייתי ילד בעצם. אמא הייתה אומרת "אתה חושב יותר מדי", ואולי היא צדקה. עכשיו, בגיל 28, זה עדיין אותו דבר. רק שהמחשבות השתנו – לא על בית ספר או חברים, אלא על החיים עצמם. איפה אני אהיה בעוד חמש שנים? למה הכל מרגיש לפעמים כמו ריצה במקום?
סיימתי את הקפה, אבל לא התחשק לי לזוז. קניתי עוד אחד, הפעם עם קצת חלב. הבחור בקפה חייך, "לילה ארוך?" שאל. צחקתי, "משהו כזה". לא הרחבתי, הוא לא שאל יותר. ישבתי שם עוד קצת, מסתכל על הבניינים הישנים מסביב – הבתים עם המרפסות הקטנות, העצים שמטפסים על הקירות. חיפה בלילה יש בה משהו מרגיע, כאילו העיר ישנה אבל לא לגמרי. אורות דולקים בחלונות, מישהו שם גם לא ישן כמוני.
קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הים. ירדתי במדרגות, עברתי ליד הבהאים – הגנים היו חשוכים, אבל האורות על המקדש זוהרים כמו תמיד. זה מקום יפה, אבל בלילה זה מרגיש קצת מנותק, כמו תפאורה מסרט. המשכתי לטיילת, הים היה שחור לגמרי, רק הגלים נשמעים בקצב קבוע. עמדתי שם על המעקה, הסתכלתי למטה על החוף הריק. הרוח הייתה חזקה קצת, נושבת לי בפנים, מעירה אותי עוד יותר. העייפות הייתה שם, כבדה על העיניים, אבל המוח לא נתן מנוח. חשבתי על כל הנסיעות שלי – תל אביב, ירושלים, באר שבע, עכשיו חיפה. תמיד בורח ממשהו, אבל אף פעם לא ממש מגיע לאנשהו.
הלכתי עוד קצת לאורך הטיילת, ראיתי כמה אנשים יושבים על ספסלים, מעשנים או מדברים בשקט. אחד מהם, בחור מבוגר עם זקן, הנהן לי כשעברתי. לא דיברנו, אבל זה הרגיש כאילו אנחנו באותה סירה – לא ישנים, מסתובבים בלילה כי אין ברירה אחרת. חזרתי לכיוון העיר העליונה, אבל עצרתי בעוד קפה בדרך – הפעם מקום קטן יותר, כמעט ריק. לקחתי קפה שלישי, התיישבתי בפנים כי התחיל להיות קר. הקפה הזה כבר היה מיותר, הבטן מלאה קפאין, הידיים רועדות קלות. אבל זה החזיק אותי ער, והעייפות הפכה למשהו אחר – לא עייפות שגורמת לך לישון, אלא כזאת שמשאירה אותך תקוע במצב ביניים.
חשבתי על החיים שלי ככה, בזמן שישבתי שם ומסתכל על הקירות עם התמונות הישנות. אני נוסע הרבה, פוגש אנשים, עושה דברים – אבל בלילות כאלה הכל מרגיש ריק קצת. לא מדוכא, אל תבינו לא נכון, סתם עייף מהסוג שלא נגמר. השעה כבר הייתה ארבע או חמש, השמיים התחילו להאיר קצת במזרח. יצאתי מהקפה, נסעתי לאוטו, התחלתי בדרך חזרה אבל עצרתי שוב בטיילת לראות את הזריחה. הים נהיה אפור, ואז כתום קלות. ישבתי שם עוד שעה, שותה את הקפה הרביעי שקניתי בדרך.
בסוף נסעתי הביתה, הגעתי לתל אביב כשהשמש כבר זרחה לגמרי. נכנסתי לדירה, זרקתי את עצמי על המיטה – ועדיין לא נרדמתי מיד. העייפות הייתה שם, כבדה מתמיד, אבל הלילה הזה בחיפה נתן לי משהו. לא פתר כלום, לא גילה שום דבר גדול, אבל היה שווה את זה. קפה, מחשבות, עיר שקטה – ולילה שלם בלי שינה.
