זה היה ערב שני או שלישי, משהו כזה, כשהייתי חזרה בדירה בתל אביב אחרי נסיעה ארוכה לירושלים ובחזרה. הפגישה שם הייתה די חסרת תוחלת – לקוח שמדבר הרבה על תוכניות גדולות אבל בסוף מחליט "נדבר בשבוע הבא". נסעתי חזרה בפקקים, עייף, רעב, עם תחושה כבדה כזאת שיושבת על החזה. הדירה שלי הרגישה ריקה כמו תמיד – טלוויזיה דולקת על משהו שלא באמת ראיתי, מקרר עם בירה וגבינה צהובה. גללתי בטלפון, נכנסתי לאחד האתרים המוכרים, אלה עם התמונות המטושטשות וההבטחות. ראיתי אותה – "סופי", שם בדוי כמובן, שיער בלונדיני גלי, עיניים כחולות, גוף חטוב אבל לא מוגזם. כתוב שהיא "אוהבת שיחות ארוכות, זמינה עכשיו". משהו בתמונה משך אותי – לא רק היפיופייה הסטנדרטית, אלא חיוך קצת אמיתי יותר. שלחתי הודעה, סגרנו על שעה-שעתיים בדירה שלה ברמת גן, מחיר רגיל, שום דבר מיוחד.
נסעתי לשם, חניתי מתחת לבניין חדש יחסית, עליתי במעלית נקייה עם מראות מכל הכיוונים. דפקתי, היא פתחה מהר – גבוהה קצת, לבושה בשמלה קצרה שחורה, רגליים ארוכות, חיוך גדול. "היי, אתה יבגני?" היא שאלה, כאילו אנחנו מכרים. נכנסתי, הדירה הייתה נעימה – סלון קטן עם ספה אפורה, חדר שינה עם תאורה עמומה, ריח של בושם עדין ולא כבד מדי. היא הציעה יין, לקחתי כוסית אדום, התיישבנו על הספה. דיברנו קצת – היא סיפרה שהיא ממזרח אירופה, כאן כבר שנה, עובדת בזה כי זה נוח. אני סיפרתי על הנסיעות שלי, על העבודה שמעייפת אותי לאחרונה. השיחה זרמה בקלות, לא מאולצת כמו לפעמים. היא צחקה מהבדיחות הקטנות שלי, נגעה לי ביד קלות.
זה התחיל כמו תמיד – נישקתי אותה, היא הגיבה מיד, ידיים על הגב שלי, שמלה יורדת לאט. הגוף שלה היה מדהים – עור חלק, שדיים מוצקים, תחת עגול. עברנו לחדר השינה, המיטה הייתה גדולה עם סדינים רכים. היא ירדה עליי עם הפה, לאט כזה, עיניים מסתכלות למעלה, יד אחת מלטפת. הרגשתי את זה עולה חזק, אבל שלטתי בעצמי. אחר כך היא עלתה עליי, רכבה בקצב טוב, גניחות קלות, שיער נופל על הפנים. גמרתי פעם ראשונה, היא חייכה, נשכבה לידי. "עוד?" שאלה, ואני הנהנתי. נחנו קצת, שתינו עוד יין, דיברנו על שטויות – על העיר, על אנשים מוזרים שהיא פוגשת, על הנסיעות שלי לבאר שבע או חיפה בלילה. היא סיפרה שהיא אוהבת את העבודה לפעמים, כי זה נותן לה תחושה של חיבור, גם אם זה זמני.
התחלנו שוב, הפעם אני למעלה, לאט יותר, נהנה מהגוף שלה, מנשק את הצוואר, החזה. היא עטפה אותי עם הרגליים, לחשה "כן, ככה", הגניחות שלה נהיו אמיתיות יותר. זה היה טוב, אינטימי כמעט – לא רק מכני, אלא עם מבטים, נגיעות קטנות. גמרנו יחד הפעם, היא רעדה קלות, נשארנו צמודים, נשימות כבדות. השעון כבר הראה שהזמן עבר – שעה וחצי, אולי יותר. חשבתי לקום, להתלבש, לשלם וללכת כמו תמיד. אבל היא נשארה שם, ראש על הכתף שלי, יד מלטפת לי את החזה. "אל תלך עוד," היא אמרה בשקט, לא כמו בקשה מקצועית, יותר כמו משהו מהבטן. הסתכלתי עליה, מופתע קצת. "מה, את רוצה עוד זמן?" שאלתי, חצי צוחק. היא הנהנה, "לא חייב לשלם יותר, סתם... תישאר עוד קצת."
זה היה הרגע הזה שבו הגבול קצת מטשטש. כאילו הזמן בתשלום נגמר, ועכשיו זה משהו אחר – רגע אנושי, פשוט שני אנשים שוכבים במיטה ומדברים. היא סיפרה על החיים שלה, על המשפחה רחוק, על זה שהיא לפעמים מרגישה בודדה כאן, גם עם כל הלקוחות. אני סיפרתי על הנסיעות שלי, על הדירות הריקות, על זה שאני נוסע הרבה אבל לא ממש מגיע לשום מקום. שכבנו שם, עירומים, צמודים, בלי סקס עכשיו – סתם מגע, חום של גוף. היא ליטפה לי את הגב, אני שיחקתי לה בשיער. זה היה מוזר, כי זה לא אמור לקרות – זה שירות, זמן מוגדר, גבולות ברורים. אבל כאן, באותו רגע, זה הרגיש כמו משהו אמיתי יותר. לא אהבה או משהו דרמטי, סתם חיבור קטן, אנושי.
הזמן עבר, השעה כבר מאוחרת. היא קמה להביא מים, חזרה עם שתי כוסות, התיישבה לידי. "אתה נחמד," היא אמרה, "לא כמו רובם." צחקתי, "מה, רובם חרא?" היא צחקה גם, "לא כולם, אבל רבים כן – באים, גומרים, הולכים." שתקנו קצת, היא נשענה עליי שוב. הרגשתי את הבלבול – מצד אחד, זה נעים, מחמם משהו בפנים. מצד שני, אני יודע מה זה – היא מקצוענית, אולי זה חלק מהמשחק, להשאיר אותך עוד קצת כדי שתחזור. אבל זה לא הרגיש ככה. זה הרגיש כמו רגע שבו המסכה יורדת קצת, משני הצדדים. היא ביקשה להישאר עוד, לא בגלל כסף – סתם כי בא לה. ואני נשארתי, כי גם לי בא.
בסוף קמתי, התלבשתי לאט. היא חיבקה אותי חזק בדלת, נשיקה על הלחי. "תבוא שוב," אמרה, אבל זה נשמע אחרת הפעם. שילמתי כמו שסגרנו, אולי קצת יותר, יצאתי לרחוב. האוויר הקריר הכה בי, נסעתי הביתה בדממה. חשבתי על זה כל הדרך – הרגע הזה שבו הגבול מטשטש, בין מה שקנית למה שקיבלת בחינם. זה לא קורה הרבה, ואולי זה לא אמיתי לגמרי, אבל זה היה שם. נערת ליווי שביקשה להישאר עוד קצת, ונתנה לי תחושה של חיבור, גם אם זמני. לא התקשרתי שוב, אבל לפעמים אני נזכר בזה, בחום של הגוף שלה, בשקט אחרי.
