דירה דיסקרטית עם וילונות ורודים ויותר מדי אור

זה היה יום חמישי בערב, אחד מאלה שבהם תל אביב מרגישה כמו תנור ענקי, גם אחרי שהשמש שוקעת. חזרתי מדירה של חבר שהזמין אותי לארוחת ערב, אבל זה נגמר מוקדם כי כולם היו עייפים מעבודה. נסעתי הביתה, אבל בדרך התחשק לי משהו אחר – לא עוד בירה לבד על הספה, לא עוד גלילה אינסופית בטלפון. נכנסתי לאחד האתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה עם התמונות המטושטשות והטקסטים שמבטיחים "פרטיות מלאה" ו"בחורות חדשות". ראיתי מודעה על דירה בדרום העיר, ליד פלורנטין או משהו, "כניסה נפרדת, אווירה נעימה". שלחתי הודעה למספר, קיבלתי תשובה מהירה: "יש מישהי עכשיו, עלה לרחוב הרצל, דירה 7". נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי מלא גרפיטי ומכוניות ישנות, עליתי במדרגות של בניין שכוח אל.

דפקתי על הדלת, מישהי פתחה צוהר קטן, הסתכלה עליי ואז פתחה. "הלקוח?" שאלה בקול נמוך, מבטא לטיני או משהו. נכנסתי, הדירה הייתה קטנה אבל לא מלוכלכנת – מסדרון צר, חדר אחד עם מיטה גדולה, מקלחון ומטבחון זעיר. אבל מה שהכה בי מיד זה הווילונות – ורודים, ורודים בוהקים כאלה, כאילו מישהו לקח וילונות של ילדה בת שמונה והדביק אותם כאן. והאור – יותר מדי אור. לא התאורה העמומה הרגילה עם נרות או מנורה אדומה, אלא אור לבן חזק מהתקרה, ועוד מנורה גדולה בפינה שמאירה הכל. הווילונות היו דקים, אור מהרחוב חדר פנימה, וזה לא הרגיש דיסקרטי בכלל. כאילו מישהו שכח את הקונספט הבסיסי של "דירה דיסקרטית".

הבחורה הייתה נחמדה, שיער חום ארוך, גוף עגול אבל יפה, לבושה בחלוק ורוד תואם – כנראה חלק מהערכה. "היי, אני לינה," אמרה בחיוך גדול מדי, כאילו היא מוכרת במקדונלד'ס ולא כאן. שילמתי מראש, היא הכניסה את הכסף לארנק קטן והציעה לי לשתות. לקחתי מים, כי האור הזה כבר התחיל להפריע לי בעיניים. התיישבנו על המיטה, שהייתה מכוסה בסדין ורוד גם כן, ודיברנו קצת. היא סיפרה שהיא מדרום אמריקה, כאן כמה חודשים, עובדת בזה כי זה משתלם. אני סיפרתי משהו כללי על נסיעות, על זה שאני נוסע הרבה בתוך הארץ. אבל כל הזמן הזה האור הזה – חזק, לבן, מאיר כל פינה. ראיתי את כל הפרטים הקטנים: כתם על הקיר, אבק על השידה, הווילונות הורודים שמתנופפים קלות ברוח מהחלון הפתוח למחצה.

התחלנו לאט, היא נישקה אותי, ידיים על הצוואר. הפשטנו אחד את השני, הגוף שלה היה חם, רך, שדיים גדולים שנצמדו אליי. אבל האור – הוא שבר משהו. במקום האווירה הסודית, הכהה, המרגשת, הכל היה חשוף מדי. ראיתי כל נקבובית, כל שיערה קטנה, את החיוך שלה שנראה קצת מאולץ באור הזה. היא ירדה עליי עם הפה, לאט כזה, ידיים מיומנות, אבל אני לא הצלחתי להיכנס לזה לגמרי. האור מהתקרה הכה לי בעיניים, הווילונות הורודים נעים כמו במסיבה של ילדים. צחקתי לעצמי בפנים – מה לעזאזל, באתי לדירה דיסקרטית ועכשיו אני מרגיש כמו בסלון של סבתא עם תאורה של חדר ניתוח.

היא עלתה עליי, רכבה בקצב טוב, גניחות קלות, אבל האור עשה את זה מוזר. הכל היה קליל מדי, לא סודי, לא אפל ומסתורי כמו שזה אמור להיות. ראיתי את הפנים שלה בבירור – עיניים חומות גדולות, חיוך שמתאמץ, זיעה קלה על המצח. זה לא היה רע, אל תבינו לא נכון – הסקס זרם, הגוף שלה היה נעים, חם, היא ידעה להזיז את המותניים בדיוק. אבל האווירה – ורודה מדי, מוארת מדי, מבלבלת. כאילו מישהו ניסה לעשות את זה "שמח" אבל יצא קרקס. עברנו לתנוחה אחרת, היא על הבטן, אני מאחורה, החזקתי אותה חזק, נכנסתי עמוק. הגניחות שלה נהיו חזקות יותר, אבל אפילו הן נשמעו קלילות באור הזה, לא עמוקות ומסתוריות.

גמרתי, היא אחריי, נשכבנו צמודים כמה דקות. האור עדיין שם, חודר, הווילונות הורודים מתנדנדים. היא ליטפה לי את הגב, "היה טוב?" שאלה בחיוך. אמרתי כן, כי זה היה – פיזית כן. אבל בפנים חשבתי כמה מוזר זה. באתי למשהו סודי, דיסקרטי, אפלולי, וקיבלתי חדר ורוד מואר כמו בחנות ממתקים. זה שבר את הציפיות – לא במובן רע, אלא במובן מבלבל. כאילו הערב הזה היה קליל מדי, מצחיק כמעט, לא עמוק או אינטנסיבי כמו לפעמים. שכבנו שם עוד קצת, היא סיפרה משהו על הווילונות – "הבעלים אוהב ורוד, מה לעשות" – וצחקה. צחקתי איתה, כי זה היה כל כך לא מתאים, כל כך לא דיסקרטי.

קמתי, התקלחתי במקלחון הקטן, מים חמים אבל הווילון של המקלחת גם הוא ורוד חיוור. התלבשתי, היא חיבקה אותי בדלת, "תבוא שוב". יצאתי לרחוב, האור של העיר הכה בי, אבל אחרי החדר ההוא זה הרגיש נורמלי. נסעתי הביתה, חושב על זה כל הדרך – דירה דיסקרטית עם וילונות ורודים ויותר מדי אור. מפגש רגיל שהיה אמור להיות סודי, אבל יצא מוזר, קליל, מבלבל. לא רע, לא מדהים – סתם ערב ששבר את השגרה בדרך לא צפויה. צחקתי לעצמי באוטו – בפעם הבאה אבקש תאורה אדומה, או לפחות וילונות שחורים.