זה היה אמצע שבוע, יום שלישי או רביעי, משהו כזה, כשהעבודה מהבית נהייתה בלתי נסבלת. ישבתי מול המחשב שעות, שיחות זום עם אנשים שמדברים הרבה ואומרים מעט, והראש שלי כבר היה במקום אחר. הדירה שלי בתל אביב הייתה שקטה מדי, ריקה מדי, והתחשק לי משהו שישבור את השגרה. גללתי באתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה שמפרסמים "בחורות צעירות, כניסה נפרדת, פרטיות מלאה". בולשיט, כמובן, אבל זה מה יש. ראיתי מודעה על דירה בדרום תל אביב, ליד שוק לוינסקי או משהו, "חדש, נקי, בחורות סקסיות". שלחתי הודעה למספר, קיבלתי תשובה מהירה: "עלה עכשיו, יש מישהי פנויה". נסעתי לשם באוטו, התנועה הייתה סבירה, חניתי ברחוב צדדי מלא מכוניות ישנות ואנשים שמוכרים פירות על המדרכה.
הבניין היה ישן, חמש קומות בלי מעלית, מדרגות עם ריח של שתן חתולים וסיגריות. עליתי לקומה שלישית, דפקתי על דלת ברזל כבדה עם שלט קטן "דירה פרטית". מישהי פתחה צוהר קטן, הסתכלה עליי, פתחה את הדלת. "היי, אתה הלקוח?" היא שאלה בקול נמוך, מבטא רוסי או מזרח אירופאי. נכנסתי, הדירה הייתה קטנה ומצ'וקמקת – מסדרון צר, חדר אחד עם מיטה זוגית גדולה, טלוויזיה ישנה על הקיר, מקלחון זעיר ומטבחון עם כיריים חשמליות. הקירות היו דקים, זה היה ברור מיד – שמעתי קולות מהדירה ממול, מישהו צועק בטלפון בערבית, טלוויזיה רועשת מהקומה למעלה. "פרטיות מלאה", חשבתי לעצמי וחייכתי במרירות. שילמתי מראש, מחיר רגיל לשעה פלוס, היא לקחה את הכסף והכניסה למגירה.
הבחורה הייתה נחמדה, שיער שחור קצר, גוף מלא אבל יפה, לבושה בחזייה ושורטס קצר. "אני דנה," היא אמרה, חיוך מקצועי אבל לא מזויף לגמרי. התיישבנו על המיטה, היא הציעה מים או קולה, לקחתי מים כי הייתי צמא מהנסיעה. דיברנו קצת – היא סיפרה שהיא כאן כמה חודשים, עובדת בזה כי זה משתלם, אני סיפרתי משהו כללי על נסיעות ועבודה. הכל רגיל, אבל הרעש מבחוץ לא הפסיק. מהדירה ליד שמעתי זוג רב – אישה צועקת "תעזוב אותי!" וגבר עונה בקול גבוה, משהו על כסף או ילדים. זה היה חודר, אבל גם מוזר – כאילו אנחנו לא לבד, כאילו כל הבניין שותף.
התחלנו לאט, היא נישקה אותי בצוואר, ידיים על החזה שלי. הפשטנו אחד את השני, הגוף שלה היה חם, רך, שדיים גדולים שנצמדו אליי. עברנו למיטה, היא ירדה עליי עם הפה, לאט כזה, יד אחת מלטפת את הביצים. הרגשתי טוב, הגוף נרפה, אבל אז – בום, מהקומה למעלה מישהו זורק משהו על הרצפה, רעש חזק ואחריו ילד בוכה. היא הרימה את הראש, צחקה קלות, "שכנים מטורפים כאן". המשכנו, אני הפכתי אותה על הגב, נישקתי אותה בין הרגליים, היא גנחה בקול רך, אבל הרעש מהצד לא נפסק – עכשיו הטלוויזיה שלהם רמה, איזו תוכנית טורקית עם מוזיקה רועשת ודיבורים מהירים. זה הפריע קצת, אבל גם הוסיף משהו – תחושה שאנחנו עושים משהו אסור, אבל כולם יודעים.
היא עלתה עליי, רכבה לאט בהתחלה, הידיים שלי על התחת שלה, סוחט קלות. הגניחות שלה התחילו לעלות, אבל אז מהדירה ליד – שקט פתאומי, ואחריו קולות מוכרים: מיטה חורקת, אישה גונחת, גבר נושם כבד. שמעתי את זה ברור, הקירות דקים כמו נייר. היא עצרה לרגע, הסתכלה עליי עם חיוך מבויש, "שמעת?" לחשה. צחקתי, "כן, מתחרים בנו". זה שבר את הקרח קצת, המשכנו חזק יותר, כאילו כדי להראות להם. אני דחפתי מלמטה, היא זזה מהר, הגניחות שלה נהיו חזקות יותר, מעורבבות עם הקולות מהצד – עכשיו הם ממש בעניינים, מיטה חורקת בקצב, מישהי צועקת "כן, כן" בערבית או משהו. זה היה קרינג'י לגמרי, אבל גם מצחיק ומעורר – הרגשתי את הדופק עולה, הגוף שלי מגיב חזק יותר בגלל ההפרעה הזאת.
עברנו לתנוחה אחרת, היא על ארבע, אני מאחורה. החזקתי אותה חזק, נכנסתי עמוק, הראש שלי מתפוצץ מתערובת של עונג ומבוכה. הרעש מהשכנים לא הפסיק – הם גמרו קודם, שמעתי גניחה ארוכה ואז שקט, אבל עכשיו הילד מלמעלה התחיל לבכות שוב, ואמא צועקת עליו "שתוק כבר!". דנה הסתובבה אליי, "זה תמיד ככה כאן," היא אמרה בין נשימה לנשימה, "אבל זה חלק מהכיף, לא?" צחקתי, אבל בפנים חשבתי כמה מוזר זה הכל – דירה "דיסקרטית", אבל שום דבר לא דיסקרטי. הקירות דקים, הרעשים חודרים, החיים של אחרים נכנסים לך לחדר בזמן שאתה הכי חשוף. זה לא הרס את הרגע, להיפך – זה הפך אותו לאמיתי יותר, פחות מושלם, יותר אנושי.
גמרתי חזק, היא אחריי, נשכבה לידי נושמת כבד. שכבנו שם כמה דקות, זיעה על הגוף, הריח של סקס באוויר מעורבב עם ריח של אוכל מהמטבחון. הרעש מבחוץ נרגע קצת – רק הטלוויזיה רחוקה, מישהו מדבר בטלפון במסדרון. היא ליטפה לי את הבטן, "היה טוב," אמרה בשקט. כן, היה. למרות הכל, או אולי בגלל הכל. קמתי, התקלחתי במקלחון הזעיר, מים חמים אבל לחץ חלש, שמעתי אותה מדברת בטלפון בלחישה – כנראה לבעלת הדירה או ללקוח הבא. התלבשתי, היא חיבקה אותי בדלת, "תבוא שוב". יצאתי, ירדתי במדרגות, הרחוב היה חשוך אבל מלא חיים – אנשים חוזרים מבילויים, ריח של גריל מבית קפה קרוב.
נסעתי הביתה, חושב על הקירות הדקים האלה. זה סוג של מטאפורה לחיים כאן, לא? כולם קרובים מדי, שומעים הכל, אבל ממשיכים הלאה. הרגעים האינטימיים האלה, עם כל ההפרעות, היו מוזרים אבל בלתי נשכחים. לא הדירה הכי טובה שהייתי בה, אבל בהחלט אחת שזכורה.
