זה היה יום ראשון בצהריים, אחד מאותם ימים שבהם השמש מכה חזק אבל האוויר עדיין נעים יחסית, לא החום הדביק של אוגוסט. נסעתי דרומה מכיוון תל אביב, בדרך לפגישה באשקלון עם לקוח שדחה אותי כבר פעמיים, אבל הפעם נשבע שזה קורה. האוטו, המאזדה הישנה שלי, זמזם לו על כביש 4, רדיו על תחנה שמנגנת שירים ישנים, ולי לא היה ממש חשק להגיע. הפקקים היו קלים, אבל הראש שלי היה כבד – מחשבות על החודש האחרון, על דירה שצריך לשפץ, על חברה שהפסיקה לענות להודעות, על כל הדברים האלה שמצטברים ולא נותנים מנוח. פתאום ראיתי את השלט לאשדוד, יציאה ימינה, ומשהו בי אמר "די, תעצור כאן". לא תכננתי, לא חשבתי על זה קודם – סתם החלטה של רגע. סטיתי ימינה, נכנסתי לעיר, והרגשתי כאילו אני בורח ממשהו, אבל לא בטוח ממה.
חניתי ליד הטיילת, במקום שמצאתי חנייה פנויה בנס, כי בצהריים הכל מלא במשפחות ומטיילים. יצאתי מהאוטו, האוויר היה מלוח מהים, ריח של צ'יפס ופלאפל מהדוכנים הקרובים. אשדוד זה לא מקום שאני מכיר טוב – הייתי כאן כמה פעמים בילדות עם ההורים, פעם אחת עם חברים בחוף, אבל זה לא כמו תל אביב או חיפה, ערים שאני חי בהן או עובר דרכן כל הזמן. כאן הכל מרגיש קצת זר, קצת תקוע בזמן – הבניינים הישנים ליד החוף, המגדלים החדשים מאחורה, התעשייה הרחוקה עם הארובות. שעת צהריים, השמש גבוהה, הרחובות לא ריקים אבל לא צפופים מדי. אנשים הולכים עם שקיות מהשוק, ילדים רצים עם גלידות, זוגות מבוגרים יושבים על ספסלים ומסתכלים על הים.
התחלתי ללכת לאורך הטיילת, ידיים בכיסים, בלי מטרה. הרוח נשבה חזק קצת, מעיפה חול על הנעליים. חשבתי לעצמי כמה מוזר זה – אני בן 28, נוסע כל הזמן בין ערים, אבל רוב הזמן זה רק מעבר. כבישים, פגישות, חזרה הביתה. עצירות כאלה, ספונטניות, קורות לי לעיתים רחוקות. בדרך כלל אני מתכנן, בודק וויז, יודע לאן אני הולך. אבל היום לא. היום זה מרגיש כמו תחושת מעבר – לא כאן ולא שם, סתם באמצע. עיר לא מוכרת מספיק, אבל גם לא זרה לגמרי. ראיתי את החוף מלא באנשים – משפחות עם אוהלים, בחורים משחקים מטקות, נשים שוכבות על מגבות ומשתזפות. עצרתי ליד דוכן פלאפל, קניתי אחד בפיתה עם הכל, ישבתי על ספסל והסתכלתי על הים.
הפלאפל היה חם, טרי, הטחינה זולגת על הידיים. אכלתי לאט, מנגב עם מפית, חושב על כלום ועל הכל. למה עצרתי כאן דווקא? אולי כי אשדוד מרגישה כמו עיר של מעבר – נמל גדול, אנשים באים והולכים, ספינות רחוקות באופק. אני מרגיש ככה הרבה זמן – עובר ממקום למקום, מפרויקט לפרויקט, ממערכת יחסים אחת לשנייה שלא ממש מתחילה. אין לי בית קבוע אחד, הדירה בתל אביב זה סתם בסיס, המקום שבו אני ישן בין נסיעות. כאן, באשדוד, בצהריים הזה, זה מרגיש אותו דבר – אני עובר, לא נשאר. סיימתי את הפלאפל, זרקתי את הנייר לפח, קמתי והמשכתי ללכת לכיוון החוף עצמו.
ירדתי במדרגות לחול, הנעליים שקעו קצת, החום של החול עלה דרך הסוליות. הלכתי קרוב למים, הגלים קטנים היום, נשברים בשקט. כמה דייגים עמדו עם חכות, זקן אחד עם כובע ישב על כיסא מתקפל ומסתכל על הים כאילו מחכה למשהו גדול. חלצתי נעליים, הלכתי יחף, המים הקרים נגעו בכפות הרגליים. זה היה נעים, משחרר קצת. חשבתי על הפגישה באשקלון – כנראה דחיתי אותה עכשיו, שלחתי הודעה "נתקעתי בפקק, נדבר מחר". שקר קטן, אבל לא התחשק לי להמשיך. במקום זה, אני כאן, באשדוד, עיר שאני לא באמת מכיר. ראיתי את הנמל מרחוק, מנופים גדולים, ספינות מכולות. זה הזכיר לי כמה העולם גדול, וכמה אני תקוע במעגל הקטן שלי – נסיעות בתוך ישראל, פגישות, לילות לבד.
התיישבתי על החול, גב למגבת ישנה שמישהו השאיר, הסתכלתי על האנשים מסביב. משפחה עם ילדים בונה ארמון חול, זוג צעיר מתנשק מאחורי שמשייה, בחור עם אוזניות רץ על החוף. כולם נראים שייכים, כאילו זה המקום שלהם. אני מרגיש כמו אורח – באתי לכמה שעות, אלך בלי להשאיר סימן. תחושת המעבר הזאת חזקה פה – העיר הזאת היא סוג של תחנה, אנשים עוברים דרכה לעזה, לבאר שבע, לים. אני עוצר כאן באמצע היום, בלי סיבה אמיתית, סתם כי יכולתי. צחקתי לעצמי – נו, לפחות עשיתי משהו לא מתוכנן. רוב הזמן אני על אוטומט, קם, נוסע, עובד, ישן. דברים כאלה, עצירות מקריות, מזכירים לי שאני עדיין יכול להפתיע את עצמי.
קמתי אחרי שעה או משהו, החול נדבק לרגליים, ניגשתי לשטוף בברזייה. חזרתי לטיילת, קניתי קפה קר בבית קפה קטן ליד, התיישבתי בחוץ והסתכלתי על התנועה. מכוניות עוברות, אנשים נכנסים ויוצאים מחנויות. השעה כבר הייתה שלוש או ארבע, השמש התחילה לרדת קצת, צללים נהיים ארוכים יותר. חשבתי לעצמי כמה אשדוד היא עיר מוזרה – לא יפהפייה כמו חיפה, לא תוססת כמו תל אביב, אבל יש בה משהו אמיתי. אנשים חיים כאן, לא סתם מבקרים. אני, לעומת זאת, סתם עובר. תחושת המעבר הזאת נשארה איתי – כאילו אני תמיד באמצע הדרך, לא מגיע ממש לשום מקום.
בסוף קמתי, חזרתי לאוטו, התנעתי והתחלתי לנסוע חזרה צפונה. הפגישה באשקלון נדחתה, אבל לא התחרטתי. העצירה הזאת באשדוד, באמצע היום, נתנה לי משהו קטן – שקט, מחשבות, תחושה שאני לא חייב לרוץ כל הזמן. עיר לא מוכרת מספיק, אבל מספיק כדי להזכיר לי שיש עוד מקומות, עוד רגעים. חזרתי הביתה בערב, עייף אבל רגוע יותר. לפעמים עצירה מקרית זה בדיוק מה שצריך.
